מערך התחבורה הציבורית בישראל בעייתי בכל הקשור לנכים. בחמש השנים האחרונות הגיעו אוטובוסים גרמניים רבים לכל חברות התחבורה שהם יש מסוע לנכים, אבל לא בכל החברות זה כך ובטח לא בכל הקווים.

המצחיק הוא שהאוטובוסים החדישים הם בעיקר בתל אביב ולא בפריפריה – שם רוב הנכים גרים.

אנשים בעלי נכויות שירצו לנסוע באוטובוס יגלו כמה קשיים (וזה עוד לפני שדיברנו על נגישות הנכים במוסדות המדינה), כמו אוטובוס מעיר לעיר שאין לו אפשרות להסיע אנשים עם כסא גלגלים, תחנות אוטובוס שאי אפשר לשבת בה עם הכיסא, צורך לתאם עם הרכבת נסיעה בגלל הכיסא של יממה מראש!!! ועוד.

אדם נכה, בחלק מהפעמים, לא יכול לקנות אוטו מותאם לצרכים שלו בגלל שזה יקר, שלא לדבר על רכב עם נהג, ולכן הוא מוגבל מאד. נכים של משרד הביטחון בדרך כלל מקבלים מימון לכך, אבל בשאר המקרים – הנכים לא זוכים לסיוע מרובה, זאת אפשר לגזור מהעובדה שאפילו קשה להם להכנס למבנה של ביטוח לאומי כמו שצריך – וזה מגביל את התנועה שלהם מאד.

יש נכים שגרים בבניינים שאין בהם מעלית, בקומה רביעית, ולא חסרים סיפורים נוראיים כאלו. נכים אינם מפגרים הם מבינים את מצבם וזה הופך את הסיטואציה לאבסורדית הרבה יותר, שלא לדבר על עצובה מאד, ומקוממת, כיון שהממשלה יודעת על כל מקרה ומקרה ובכל זאת יש התעלמות.

במקום שהמדינה תעודד תחבורה ציבורית נגישה לנכים, היא מתעלמת, והפתרון הוא היסע פרטי לבעלי נכויות דבר יקר מאד שלא בהישג ידו של כל האנשים בעלי נכויות.

הסעות פרטיות כוללות בדרך כלל, למי שיכול להרשות זאת לעצמו, הסעות נכים למקומות עבודה, הסעות ילדים נכים למוסדות חינוך ולעמותות, הסעה לבדיקות רפואיות או הסעות נכים לטיולים.

ההסעה הזאת היא הדרך היחידה של נכים להרגיש "אנשים רגילים" כמו כל אזרח במדינה וזה מרגיז מאד. המדינה חוקקה חוקים ששומרים על שיוויון אבל זה נכון בעיקר על החברות הפרטיות ופחות במדיניות הממשלה. תקנות אלו נועדו לעגן את זכותו להשתתף באופן שוויוני ופעיל בחברה ולספק מענה לצרכיו המיוחדים כדי שיוכל לחיות אורך חיים עצמאי ומכובד ככל האפשר – כמו למשל לקנות מכוניות המותאמות לנכים.